החוק קובע שקבלן או יזם שמקים או משפץ או מוסיף יחידות דיור לבניין מגורים, צריך להקים גם מקומות חניה לדיירים. התקנות הרלוונטיות בעניין תקן חניה, הן תקנון תכנון והבניה (התקנת מקומות חניה) תשמ”ג 1983 שהותקנו על ידי שר הפנים.
התקנות קובעות, שכתנאי למתן היתר הבניה שיקבל היזם, יותקנו מקומות חניה על פי תקן שמוזכר בתוספת לתקנות. כאשר הועדה המקומית פוטרת את מבקש ההיתר, מהדרישה החוקית להתקין מקומות חניה במגרש מטעמי תכנון, היא יכולה לדרוש ממנו לחילופין, להשתתף בעלות הקמת חניון ציבורי.
קרן חניה
יזם שמבקש היתר בניה מהרשות המקומית לצורך הקמת פרויקט, שיפוץ והרחבה, פינוי בינוי, או תמ”א 38, נדרש כאמור על ידי הרשות לפתור את בעיית החניה, ולדאוג למגרש חניה.
כאשר אין אפשרות להקים בפועל מקומות חניה במתחם הבניה כנדרש על פי התקן, מוסמכת הועדה המקומית לפטור את היזם מהקמת החניון ולחייבו לשלם כספים לקרן חניה (כופר חניה) שנועדה לממן הקמת חניות בחניון ציבורי. תשלום הכופר נקבע על ידי שמאי מקרקעין, והרשות המקומית עשויה להתנות את מתן ההיתר לבניה בהעברת כספי הקרן.
על פי הקבוע בתקנות, במקרה בו גובה הרשות את כספי הקרן מהיזם, עליה להקים את החניון הציבורי בתוך 10 שנים ממועד הגשת הבקשה למתן היתר הבניה, ובמרחק של עד 350 מ’ מהפרויקט.
בתל אביב קיימת תוכנית שקובעת כי כאשר ניתן ליזם היתר בניה, וקיימת חובה להתקין מקומות חניה ציבוריים, אפשר יהיה להוסיף חניות בחניון ציבורי הקרוב למתחם הבניה.
במקרה כזה על היזם שקיבל את ההיתר לבניה, לשלם תשלום לקרן החניה עבור התקנת החניות הציבוריות. על פי התוכנית הזו, ניתן להקים את החניות הנוספות במגרש הנמצא בטווח של עד 500 מטרים וללא הגבלת מועד לסיום הבניה.
השבת כספים ששולמו לקרן החניה
לעיתים קורה שבפועל, למרות שהיזם העביר תשלום לקרן חניה כנדרש, הדיירים לא זוכים להסדרת מקומות חניה, או שמקומות החניה נמצאים במרחק רב מהפרויקט או מהבניין. מדובר בפגיעה במשלמי הכופר ומי ששילם את הכופר זכאי לקבל בחזרה את כספו בתוספת ריבית והצמדה כאשר לא קוימו התנאים הקבועים בחוק.
כדי לדרוש מהרשות המקומית החזר כספי, יש לפנות בכתב בבקשה להחזר כספי הכופר. כאשר הרשות מסרבת או לא עונה לבקשה, ניתן להגיש תביעה בגין השבה.
נראה שעל פניו כי הדרישה לתשלום לקרן החניה אינה מוצדקת במקרים רבים. לעיתים לא מוקמת חניה כלל ונגבה תשלום בטרם מועד. כמו כן תשלום עבור הקרן למעשה אינו פוטר את בעיית החניה באופן מיידי. לפעמים הדרישה להוסיף חניות היא לא הגיונית, שכן היתר הבניה אינו מגדיל בפועל את עומס כלי הרכב במקום.
קביעות משפטיות בנושא
בית משפט השלום קבע במסגרת תביעה שהוגשה נגד עיריית תל אביב בנושא של גביית כספים לקרן חניה , כי הרשות המקומית לא הוכיחה את הוצאותיה לגבי הרחבת החניון הציבורי, ובפרט בקשר לחניון שעשוי לפתור את בעיית התובעים. כמו כן נקבע כי העירייה לא גילתה מה הסכום שנגבה לטובת הקרן.
בית המשפט קבע שהמשלמים לקרן החניה נפגעו בשל כך שהמרחק בין הנכס שלהם ובין החניון גדול, אין גם טווח של זמן לביצוע הקמת החניון, ולמעשה אין שום תמורה מצד העירייה לתשלום. בית המשפט קבע כי המשלמים עבור הקרן זכאים לקבל את כספים וכי מדובר בתשלום ללא תמורה.
במקרה נוסף, קבע בית המשפט לעניינים מנהליים, כי הכספים שנגבו ככופר חניה מיועדים להקמת חניון ספציפי ולא כהכנסה נוספת לקופת הרשות. נפסק, כי רשות מקומית צריכה להקים את הקרן למימון חניון ציבורי, לפני שהיא מאשרת את התוכנית לבניית החניון, ולפני הקמתו בפועל. אם הקרן למימון החניון מוקמת אחרי שקיים כבר חניון, מדובר בפעולה שאינה עומדת בדרישת החוק.
כמו כן הרשות המקומית צריכה להקים קרן חניה, ורק אז היא יכולה לגבות את הכופר. המסגרת החקיקתית בנושא מצויה בהוראות התוספת לתקנות החניה שקובעות, כי תנאי להקמת חניון ציבורי, הוא הקמה של קרן ספציפית לצורך מימונו.
ראו גם:
החזר ארנונה בגין חניה – איך משיגים?
