ארנונה היא אחד המיסים העירוניים המוטלים על נכסים פרטיים, תעשייתיים או מסחריים המצויים בשטח השיפוט של עיר או סוג התיישבות אחר ומטרתם לממן את פעילות הרשות של אותה העיר או ההתיישבות.
בעבר נגבה מס זה מכוח פקודת העיריות(נוסח חדש) או פקודת המועצות המקומיות. החל משנת 1993 נקבעה בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) תשנ"ג-1992 סמכות העיריות והמועצות לגבות את מיסי הארנונה.
סעיף 8(א) קובע כי גובה תשלום המס יהיה בין היתר לפי גודל השטח, מטרת השימוש בנכס והמיקום שלו. הרשות המקומית תקבע מדי שנה צו הטלת ארנונה שבו מפורטים תעריפי המס בהתאם לסיווג הנכס נכון לאותה שנה.
התיישנות חוב ארנונה היא מצב שבו הרשות המקומית אינה דואגת לגבות את החוב שלא שולם ועולה השאלה האם לאור הזמן שחלף החוב עדיין בתוקף. חוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע באופן עקרוני שתביעת חוב כספית תתיישן לאחר שבע שנים.
העלאת טענה התיישנות חוב ארנונה בהליכי הגבייה
רשויות מקומיות עלולות להפעיל גביית חוב ארנונה באחת משתי דרכים: הגשה מכוח סעיף 317 לפקודת העיריות תביעה אזרחית לבית המשפט המוסמך לתשלום החוב או נקיטת הליכים מנהליים.
בפועל רשויות רבות נוהגות מכוח הוראות המופיעות בפקודת המיסים (גבייה), להוציא לחייבים התראה לפיה אם לא ישלמו את החוב וקרן הריבית יינקטו נגדם הליכים מנהליים גם אם חלפו הרבה יותר משבע שנים מאז שנוצר החוב. הליכי גבייה אלו כוללים עיקול מקרקעין, משכורת, תפיסה ועיקול של נכסי מיטלטלין ומקרקעין ועוד.
במשך שנים, המחזיק בנכס היה מנוע מלטעון למצב של התיישנות חוב הארנונה במסגרת ההליכים המנהליים. בדומה, גם בבתי המשפט ניתנו החלטות סותרות באשר להעלאת טענה זו.
מחד חלק מההחלטות קבעו כי לא ניתן להעלות טענה של התיישנות חוב ארנונה בהליכים מנהליים, כאשר הפועל היוצא מכך הוא שהרשות יכולה לגבותם בכל זמן.
לעומת זאת, בהחלטות אחרות נטען כי קיימת התיישנות על הליכי הגבייה המנהליים של חובות הארנונה, משום שהרשויות יכולות לחלופין גם להגיש תביעה לתשלום החוב.
בפועל, על מנת לקבוע שאין לרשות את הסמכות במקרים מסוימים לגבות חוב ישן מבלי לדון בסוגיה של התיישנות חוב הארנונה מצאו בתי המשפט נימוקים אחרים לבסס את החלטתם .
פסקי דין בנושא
פסק הדין רע"א 187-05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית עסק בבקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה את הערעור על פסק הדין של בית משפט השלום בנצרת בעניין התיישנות חוב ארנונה של המבקש.
המבקש הנו הבעלים של דירה שנמצאת בשטח השיפוט של המשיבה. בשנת 2012 פנתה המשיבה למבקש בדרישה לשלם הפרשי ארנונה על הרחבת שטח שנעשתה בשנת 1992. המבקש לא עמד בדרישה והמשיבה פתחה בהליכי גבייה מנהלתיים.
המבקש פנה לבית משפט השלום שדחה את טענתו שהעירייה לא הייתה רשאית לפעול רטרואקטיבית וקבע שהיה מדובר בתיקון טעות בחישוב ולא גבייה רטרואקטיבית. הערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי נדחה גם כן בטענה דומה. שתי הערכאות דחו את טענת ההתיישנות משום שמדובר בטענה דיונית שהנה טענת הגנה.
בית המשפט העליון בראשות כבוד השופטת דבורה ברלינר מפנה לאפשרויות העומדות בפני הרשות במידה והנישום לא עומד בתשלום החוב ולאופייה הייחודי של טענת ההתיישנות כטענת הגנה. השופטת מתייחסת לכך שבפועל לפי תורת הפרשנות ניתן לראות בהליך הגבייה המנהלית כתביעה של הרשות לתשלום החובות על ידי הנישום ולכן אם הוגשה לאחר יותר מ-7 שנים ניתן לטעון להתיישנות חוב הארנונה.
בפסק הדין עת"מ 23789-10-12 שחאדה נ' עיריית חיפה בית המשפט המחוזי בחיפה קיבל באופן חלקי את העתירה של התובע להתיישנות חוב הארנונה בנימוק שהמשיבה לא עמדה בחובה המוטלת עליה לפעול במהירות ובשקידה לגביית חוב התובע כלפיה ולכן חלה לגביו התיישנות.