לאורך השנים המימון לרשויות המקומיות הגיע דרך מיסים ששולמו על ידי הציבור, בין אם על ידי אנשים פרטיים או גופים עסקיים.
אחת מצורות המימון המוכרות ביותר היא מס הארנונה. המקור לשמו של מס זה אינו ידוע, אך הוא מוטל בישראל מאז ימי המנדט הבריטי.
בתקופת קום המדינה הארנונה הייתה מוטלת מכוח פקודת העיריות (נוסח חדש), פקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש) וצו המועצות האזוריות תשי”ח-1958.
לאחר שנת 1993 הועברו הסעיפים הרלוונטיים לגביית הארנונה מחקיקה זו לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ”ג-1992. הקריטריונים לפי סעיף 8(א) לחוק זה להטלת הארנונה הם מיקום הנכס, סוג השימוש בו והגודל שלו.
כיצד מתייחסים לנושא של החזרי ארנונה לבתי מלון ובתי הארחה/צימרים בפסיקה?
במשך שנים ארוכות חויבו בתי המלון לשלם ארנונה בהתאם לדירוג שלהם לפי שיטת הכוכבים. כיום המגמה במדינת ישראל היא לעודד תיירות פנים וחוץ ולכן גם יש אפשרות לקבל החזרי ארנונה לבתי מלון ובתי הארחה/צימרים.
עת”מ (ב”ש) 29652-01-11 התאחדות המלונות באילת נ’ עיריית אילת
עתירה של הארגון היציג של בתי המלון באילת נגד צו הארנונה של עיריית אילת לפיו תת הסיווג של בתי המלון בעיר יהיה לפי שיטת הדירוג של שיטת הכוכבים שבוטלה על ידי משרד התיירות.
התאחדות המלונות באילת טענה בין היתר כי ההחלטה של העיריה לא הייתה סבירה וכי היא לא מוסמכת לגבות את הארנונה לפי שיטה זו.
בית המשפט המחוזי בבאר שבע בראשות כבוד שרה דברת קיבל את העתירה של התאחדות המלונות באילת נגד העירייה וקבע שמנהל הארנונה לא יכול לקבוע תת סיווג לבתי המלון לפי שיטת הכוכבים.
דירוג בתי המלון לפי שיטה זו החל את דרכו בצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (בתי מלון) תשכ”ז-1967 שקבע את אופן דירוג בתי המלון ולכן העיריה אימצה בשנת 1974 שיטה זו בשביל חיוב בתי המלון בארנונה.
בשנת 1992 בוטלה השיטה על ידי משרד התיירות אך העירייה המשיכה לחייב גם בתי מלון שהוקמו לאחר מכן לפי שיטה זו. תקנות חוק ההסדרים קובעות שהרשויות המקומיות לא יכולות לשנות את סיווג הנכס אלא אם כן השתנה בפועל השימוש בנכס.
האבחנה של קביעת הסיווג לפי שיטת הכוכבים לא נמצאת בחוק ההסדרים, אלא הוא מגדיר בתי מלון. הקריטריון לחיוב בארנונה צריך להיות ברור ואובייקטיבי ולא תלוי בפרסום מסוג כלשהו ולכן פעולות העירייה גובלות בחוסר סבירות קיצונית. פסיקה זו אפשרה לבקש החזרי ארנונה לבתי מלון ובתי הארחה/צימרים.
עע”מ 7518/09 משואה למלונאות ונופש בע”מ נ’ עיריית ירושלים
ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי שדחה את טענות המערערת בעניין חיוב הארנונה בשטחים הטכניים של המלון שיש לה בשטח השיפוט של העירייה.
לטענת המערערת החל משנת 2006 העיריה ביצעה חיובי ארנונה שלא כדין משום שהם היו בניגוד לדיני ההקפאה. בדומה היא טענה כי משנת 2003 העיריה מחייבת את המלון לפי אזור א שבו שיעור הארנונה הוא הגבוה ביותר לעומת זאת שעד שנת 1997 הנכס סווג כאזור ג שבו הארנונה נמוך יותר. בית המשפט העליון בראשות כבוד השופט אשר גרוניס דחה את הערעור וקבע שהחיוב לא מנוגד לדיני ההקפאה.
לדעת בית המשפט העליון הרשות המחוקקת לא קבעה הגבלה עקרונית על הטלת ארנונה בשטחים כפי שעומדים במוקד הערעור וההגדרה של המונח בניין כפי שהיא קבועה בחוק כן מאפשרת הטלת חיוב על שטחים טכניים של בניין.
בדומה במקרה זה המערערת גם לא הציגה צווים קודמים של העירייה שקבעו שהשטחים הטכניים לא יכללו לצורך חישוב החיוב בארנונה. העיריה כן הראתה צו שאינו מורה דבר לגבי החיוב בארנונה על שטחים אלו ולכן נקטה במדיניות זו.
